ומי שאומר שרודמן לא יכל לקלוע, ובכן…

ובכל זאת, לאנשים מכורי NBA כמוני אין הרבה ברירות אלא להמשיך ללמוד על הליגה גם בימים קשים אלה. עברנו את דראפט 86, נעבור גם את קיץ 2011. מכיוון שהידיעות על הליגה מתחלקות בין עוד פרישה של דינוזאור לעוד עבירת תנועה של שחקן לייקרס ומכיוון שבת הזוג שלי שלי החליטה שאני מכור מידי לאנטרנט וספורט ולא יזיק לי לקרוא קצת איכות נאלצתי להזרק על הספה עם הקינדל שלי. גם החברה מרוצה וגם אני, כי בזכות הקורא האלקטרוני שלי אני לא צריך להתאמץ להסתיר שאני קורא ספרים על ספורט. על השאלה "מה אתה קורא?" אני עונה ב- "בולגקוב" או "ניטשה" וממשיך להתעמק בהחטאות העונשין הגורליות של ניק אנדרסון בגמר 1995. לקוראי האנגלית מבין הגולשים – הנה שני ספרי חובה לאוהד הכדורסל האמריקאי המצוי.

בסתיו 2009 יצאו לאור בארצות הברית שני ספרי כדורסל חשובים. המפורסם שבהם הוא " הספר של הכדורסל" – אנצקלופדיית כדורסל שהוציא ביל סימונס מרשת ESPN. סימונס הוא כתב הכדורסל, ואולי בעצם הספורט, הפופולרי בעולם בעשור האחרון והוא מספק בספר בדיוק את מה שמצפים ממנו קוראיו הפנאטים (ואני בינהם). ההתייחסות של סימונס לספורט הוא כעוד אמצעי בידור להמונים ולכן הטקסטים הארוכים שלו כוללים לרוב השוואת לסרטים, סדרות טלוויזיה ישנות וחדשות וז'אנר הזבל אליו משתייכות "חוף ג'רזי" ו"המתמחה". אין ויכוח על הידע של סימונס לא בכדורסל ולא בשאר סוגי הספורט האמריקאי ומאז שהכריז על עצמו כאוהד טוטנהאם נדמה שגם הידע על הכדורגל נבנה אצלו בקצב ראוי. מאז שיצא הספר לראשונה דואג סימונס להוציא מהדורות חדשות עם תיקונים ועדכונים לפירמידת השחקנים הגדולים שלו. למרות שסימונס שידוע בכינוי ה-"ספורטס גאיי" כותב מנקודת מבט של אוהד בוסטון ולעיתים סגנון הכתיבה שלו מזכיר את הטוקבטיסט הידוע בשמות "אחד שיודע" או "אחד שמבין", לרוב הוא מצליח להעביר את המסר באופן חינני הרבה יותר מכותבים אחרים באותו סגנון (ריק ריילי, ג'ון הולינגר).

הצל הכבד של הספר בן 700 העמודים של סימונס הסתיר לחובב הכדורסל הממוצע את הספר המוצלח יותר מבין השניים – 'האמנות של המשחק היפה' מאת כריס באלארד מספורטס אילוסטייטד. באלרד, שחקן מכללות זניח בעברו, החליט לצאת ולבדוק מה חלקם של אלמנטים כמו מזל וכשרון בהצלחה בספורט כמו כדורסל. לשמחת האוהדים החושבים הוא מגלה שלאף אחד מהאלמנטים הנ"ל אין השפעה גדולה כמו לעבודה סיזיפית (לאו דווקא פיסית) או אפילו כשרון מולד. הוא מקדיש עשרות דפים לתחרותיות הנדירה של קובי ברייאנט, ל'ידיות' של ריי אלן ורג'י מילר,ליכולות ההגנה הנדירות של שון באטייה ודומיו ולאלמנטים הדרושים להפוך לריבאונדרים וחוסמים ראויים (דווקא פה הוא מזכיר שטיימינג אי אפשר ללמד). הוא מנתח את ראיית המשחק הפנומלית של סטיב נאש ועל הדרך גם יוצא לתחרות שלשות מול סטיב קר ולמרוץ בכבישי אריזונה עם שאקיל אוניל.

ברוח סגנונו של הספורטס גאי, אם אני צריך להשוות את סימונס ובאלארד לקומיקאים אז סימונס הוא ג'ורג' קארלין ז"ל ובאלארד הוא ביל קוסבי יבדל"א. כמו קארלין, סימונס הוא מטיף פוליטי אגרסיבי, שנון, ציני וחריף. מומחה לדיבור בפומבי ויחסי ציבור שבוחר את המסר שלו וחוזר עליו שוב ושוב עד שזה יקלט במוחם של המאזינים. לא סתם סימונס מצא את עצמו מסוכסך עם מספר שחקנים בעבר כולל אייזיאה תומאס. באלארד, לעומת זאת, שקט ורגוע, מתמחה בדימויים, מטאפורות וניתוח של אבחנות דקות. הקסם של באלארד, כמו גם של קוסבי, הוא לפנות למכנה המשותף של כולנו, בין אם זה אהבה לכדורסל או ביקור אצל רופא שיניים, בלי לרדת לרמה של הגורם הנמוך ביותר. אי אפשר לדעת אם הוא פונה לילדים בני עשר שצברו את כל הידע ממשחק הכדורסל האחרון לקונסולה או למומחי הכדורסל שמבלים יציאות של ימי שישי לויכוחים נוסח "מי היית בוחר ראשון לקבוצה שלך ג'רי ווסט או אוסקר רוברטסון?".

אם סימונס כותב כאוהד קבוצה על סף הפרובקטור, באלארד כותב כאוהב כדורסל. הוא לא ממהר לשפוט שחקנים אלא מנסה להבין אותם, מודע שישנם דברים שלא תמיד נמצאים בשליטתם, מודע שיש דברים שלא נעים לצחוק עליהם כמו העובדה ששחקן יכול לקלוע 24 נק' במשחק משחק פלייאוף מכריע, 15 מהם ברבע האחרון, להוסיף לזה הגנה גדולה וסל יתרון שלוש שניות לסיום (כל זה על קרסול פצוע) ועדיין להזכר אצל מרבית האוהדים כלבן ההוא שחלף ליד ג'ורדן לפני שהוד אווירותו סגר סיפור באחד מהג'אמפרים הגדולים בהסטוריה. הוא לא מחפש לקבוע לנו מי יותר גדול או חשוב אבל הוא כן מוכיח שלא משנה מה נצעק על הטלוויזיה ממקומנו הבטוח על הספה כשמסביבנו מפוזרים פיצוחים וכתמי קולה, בסופו של דבר, אנו חוזים באתלטים הגדולים בעולם שכמעט כל תנועה שהם עושים מחושבת ומאומנת עד לרמת מיקומה של הזרת על הכדור בזמן ג'אמפשוט. מידי פעם, במיוחד לצרכני ספורט גדולים כמונו, חוויית קריאה מהסוג המענוו הזה יכולה לעשות רק טוב.

לקוראים שבינינו שניסו להסביר לבן\בת הזוג או ליורשים הצעירים את מהות האהבה לכדורסל – מומלץ לקרוא את הכתבה של באלרד מלפני שנתיים – משחק לגדול לתוכו שמופיעה בגרסה קצת שונה בתחילת ספרו.

• ניתן להוריד מאמאזון גרסאות חינם של קינדל למחשב, לטאבלאט ולסמארטפון מה שנותן גישה לאלפי ספרים בחינם וגם אפשר לקנות ספרים שלא תמצאו בשום מקום אחר בארץ.

למי שיצליח לתפוס את המשחק בטלוויזיה או בדרכים אחרות (אי.אס.פי.אן ישראל החליטו לשדר נאסקר במקום) – הנה מספר דברים שאתם צריכים לדעת על קבוצת הכדורגל הכי מוזרה שאתם לא מכירים.

דע- מאיפה באת?

זה הגלגול הרביעי של הפורטלנד טימברס. בעונתם הראשונה בNASL הם הגיעו עד לגמר והפסידו 2-0 לטמפה ביי. ההצלחה המהירה של הקבוצה הביאה אלפי אוהדים למשחקי הבית וכך נדבק הכינוי Soccer City USA לפורטלנד. כואב לציין שהטימברס מעולם לא זכו באליפות.

ולאן אתה הולך?

מאריט פולסן קנה את הטימברס ב2007 יחד עם קבוצת הבייסבול העלובה הפורטלנד ביוורס מהטריפל A (שתיהן שיחקו באותו אצטדיון יחד עם קבוצות פוטבול וכדורגל של תיכונים ואוניבסיטאות) וביחד עם האוהדים המסורים הצליח להביא את הקבוצה לMLS. פולסן נלחם במשך שנתיים בתושבי העיר שעשו הכל בשביל להכשיל את הקבוצה – בין היתר הם סרבו לבנות אצטדיון בייסבול חדש לביוורס על חשבון משלם המיסים. העובדה שאביו של פולסן, הארי, כיהן כשר האוצר תחת ממשלת בוש לא עזר בפורטלנד הליברלית. ההתנגדות לרעיון של קבוצת MLS  בעיר גדלה כשראש עיריית פורטלנד סאם אדאמס, הומוסקסואל מוצהר אשר היה אחד מתומכיו הגדולים של פולסן והטימברס, נחשד ברומן עם קטין. בסופו של דבר פולסן שלח את הביוורס לפרברים, הוסיף עוד כסף לשיפוץ אצטדיון הכדורגל כך שיתאים לדרישות הליגה ובסופו של דבר הקבוצה קיבלה אישור להצטרף לMLS. במשחק הבית הראשון של הטימברס בליגה הבכירה קיבלו האוהדים את ההזדמנות לשיר את ההמנון וסיפקו את הרגע שכבר יום למחרת הוכרז כאחד מרגעי השיא של הכדורגל במדינת האמיצים כשהאצטדיון הקטן יחסית סיפק את התצוגה הזאת:

היריבות עם סיאטל סאונדרס 'שיט-ל' פלאונדרס (פלאונדר – דג הסנדל)

הפורטלנדים כתושבי אורגון הם אנשים גאים במדינתם שלחופי האוקיינוס הפסיפי ובתוצרת המקומית אך עדיין לפעמים נדמה שהם סובלים מרגשי נחיתות מול האחות הגדולה מהצפון. היריבות  הקשה בין מדינת וושינגטון ומדינת אורגון זרמה לכל סוגי הספורט, מליגת המכללות (אוניברסיטת אורגון ואורגון סטייט מול אוניברסיטת וושינגטון וושינגטון סטיי ב-12 PAC) עד לNBA עם הטריילבלייזרס מול הסופרסוניקס ז"ל. המשחקים בין הטימברס לפלאונדרס בפורטלנד תמיד מאופיינים על ידי תצוגות מרשימות ויצירתיות של הארמי. לא מומלץ להפסיד את מופע הפירוטכניקה שמתוכנן בראשון.

על מה משחקים?

הטימברס כבר הודחו מגביע ארה"ב והמצב בליגה, למרות פתיחה מצויינת, לא מרשים במיוחד והפלייאוף נראה רחוק מתמיד. כל זה לא מעניין אף אחד בפורטלנד או סיאטל. לפני שאנחנו מגיעים לאיבה בין שתי הקבוצות צריך לציין שהתוצאה במשחק מחר נחשבת גם לגביע הקסקייד  בו משתתפות הטימברס, הסאונדרס והוונקובר וייטקאפס, גם היא מהMLS. נצחון של הטימברס והסאונדרס יאבדו סיכוי לזכות בגביע שנותן לאוהדים את הדבר החשוב ביותר בכדורגל – הזכות לצחוק על היריבות שנה שלמה. ד"א, המשחק הראשון בין הקבוצות נערך בסיאטל והסתיים בתיקו 1:1.

מי זה המטורף עם המסור החשמלי?

הנה משהו שלא תראו בשום מקום בעולם – אחרי כל שער של הטימברס ניגש טימבר ג'ואי, המאסקוט של הטימברס, לבול העץ הגדול שעומד לפני האולטראס וחותך ממנו עיגול ענק אותו מקבל כובש השער בסוף המשחק. ג'ואי הוא יורשו של טימבר ג'ים – המאסקוט המקורי ואגדה מנסרת בקרב אוהדי הטימברס. הוא כיהן בתפקיד  בזמן  הNASL  וחזר לתפקיד כשהקבוצה הצטרפה לליגת הUSL  בשנות האלפיים. ג'ים נדלק על כדורגל כשהגיע למשחק הטימברס בשנות ה70 וביקש מהקבוצה להיות המאסקוט. אחר כך הוא התחיל להגניב את המסור החשמלי שלו ולעלות על גזע עץ בגובה של כ15 מטר ולנופף מעליו עם המסור. בנוסף, מידי פעם נהג לרדת מתקרת האצטדיון ולתופף בתוף ענק. גם כשמלאו לו 50 שנה הנהיג את שירת הקהל וביצע סלטות קדימה כשלעיתים קרובות מידי הוא נותן יותר תמורה לכסף מאשר הבחורים על המגרש.

ב2004 נהרגה חנה, בתו של טימבר ג'ים, בתאונת דרכים ומאז הארמי נוהג לשיר מידי משחק את You Are My Sunshine. באחד הפעמים שהקהל פצח בשיר זה נכבש ה'סאנשיין גול' על ידי פאדי אפאש הסורי ששלח את הכדור לרשת  בעקב כשהוא עומד עם הגב לשער. אפאש, אגב, נתפס גונב כסף מזוג קשישים בסיאטל ונשלח למאסר ממושך בכלא.

הקהל

ההצגה האמיתית אז, ובעצם גם היום כשהקבוצה משחקת בליגה האמריקאית הבכירה, נשארה ביציעים של מה שאז נקרא PGE  פארק והיום הוא אצטדיון ג'ן-וולד. הטימברס ארמי, קבוצת האוהדים של הפורטלנד טימברס, מהווה ללא ספק את צבא האוהדים הקולני והצבעוני ביותר שתראו בספורט המקצועני האמריקאי. מדובר באוהדים מכל שכבות האוכלוסייה – יאפים, סטודנטים, זקנים נשים וטף שמגיעים למגרש במטרה אחד – לעודד את הקבוצה. ללא 'אם רק', ללא 'כש' ובוודאי ללא שום 'אבל'; הארמי מופיע מידי שבוע בשביל לדחוף את הקבוצה שלו קדימה מזמן החימום ועד למפגש עם השחקנים אחרי המשחק בפאבים הסמוכים. אם הקבוצה מפסידה או מנצחת לא תדעו לפי ווליום השירה, אולי מהתוכן.

הטימברס ארמי החל ממספר קטן של חולי נפש וכדורגל שהתעקשו לשמור, כמו שאומר הסטיקר, על פורטלנד מוזרה והעזו לאהוב כדורגל בארץ הכדור האליפטי. הארמי התיישב ביציע 107 בצד הצפוני של האצטדיון והחל לתפוח כך שהוא תופס היום את כל הצד הצפוני של האצטדיון. אריאל גרייזס דיווח בבלוג שלו באריכות על צורת העידוד של הצבא – שילוב של שירת יציעים בריטית שכוללת לא מעט הומור (גם עצמי) עם ארגון וסדר אמריקאי. לכל יציע שנכבש על ידי הארמי יש את האחראים על השירה, לרוב יוצאי יציע 107, שדואגים להפיץ את השירים החדשים והמסורת הישנה בין האוהדים החדשים.

כיאה לדגש החזק על הקהיל בפורטלנד של פורטלנד הצבא שם לו מטרה נוספת – הבאת בשורת הכדורגל לכל תושבי העיר והפרברים. למרות שלא מדובר בארגון עם היררכיה ברורה האוהדים התארגנו על שיפוצם של מגרשי הכדורגל העזובים בעיר. מידי שבוע הם מגיעים למגרשים הישנים, מתקינים שערים, מסמנים קווים ומלמדים ילדים את רזי הספורט. המטרה כמובן ליצור תנאי גידול נוחים יותר לשחקנים מקומיים כי הורים שמוכנים לשלוח את ילדיהם לכדורגל לא חסר. כבר בשנות ה70 היה גל של הורים שהעדיפו לרשום את ילדיהם לכדורגל מכיוון שבין היתרונות הברורים של הכדורגל על הבייסבול בגילאי הילדים נמנים השתתפות גדולה יותר במשחק (אין שלושה סטרייקים והחוצה) וכמובן עידוד לכושר גופני גבוה בהרבה. ילדים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז משתלבים יותר טוב בכדורגל מאשר בספורט שבו כדור עובר לידם במהירות שיא – רק תשאלו את לנדון דונובן שהופנה לכדורגל על ידי עובדת סוציאלית  בבית ספרו במטרה לטפל בסימפומי ה-ADHD  מהם סבל כילד. הבונוס הוא כמובן בניית צבא אוהדים גדול יותר שידאג שהטימברס לא יעלמו יותר לעולם ממפת הכדורגל האמריקאית.

 מה עם איזה שם מוכר?

השחקן הכי מפורסם שיעלה מחר לכר הדשא יהיה שוערה של הסאונדרס – קייסי קלר. קלר אמנם מגיע במקור ממדינת וושינגטון אבל  לאירופההוא דווקא הגיע אחרי שסיים לשחק בפורטלנד טימברס ואוניברסיטת פורטלנד. מדובר כנראה בביקור האחרון של השוער הגדול בתולדות ארה"ב בעיר שבה החלה הקריירה המקצוענית שלו. אצל הטימברס השם הגדול ביותר נמצא על הקווים – ג'ון ספנסר הסקוטי. ספנסר שיחק חלוץ בליגה האנגלית ובשיאו כבש לטובת צ'לסי שלפני עידן אברמוביץ' לפני שבסופו של דבר הגיע לMLS. ספנסר הפסיכופט, שלא מפסיק לצרוח על השופטים הגרועים של הליגה, משתלב בשואו ביזנס האמריקאי לא רע בכלל כמו שתראו בפרסומת הבאה של הספונסרית אלסקה איירליינס:

אוהדי מנצ'סטר יונייטד יוכלו לזהות אולי גם את אדי ג'ונסון שהיה בסגל היונייטד במשך 3 עונות באמצע שנות ה2000. ושימו לב גם לדארלינגטון נאגבי הליברי שכבש לפני שבוע ככה:

הזווית האישית

אני לא זוכר את היריבה או התוצאה במשחק הראשון של הפורטלנד טימברס שנכחתי בו. אני זוכר שזה היה בתחילת עונת 2006 וזוכר שהרמה על הדשא הזכירה לי את משחק הכדורגל הראשון שהלכתי אליו אי פעם – שמשון תל אביב-הפועל כפר שלם (2-0 לשמשון, יניב עופרי עם צמד. כרמלו מישיש לא עשה יותר מידי בצד השני). שחקנים ללא טיפת כשרון התרוצצו על הדשא ובעטו בכדור, אם בכלל הצליחו לפגוע בו, לכיוונים כללים מאד. כששחקנים הצליחו להעביר שני מסירות, גם אם לא מכוונות, הקהל הריע. אני זוכר שבשלב מסויים חשבתי לעצי "אם רק אכנס קצת יותר לכושר, אני יכול להתשלב במערך ההגנה". ועדיין, זה המשחק שגרם לי לחזור לאצטדיון שבוע אחר שבוע לעמוד, בדרך כלל בגשם, והלריע לחבורת המוגבלים פיזית שרצה ללא תכלית על הדשא כאילו מדובר בברצלונה של רומאריו וסטויצ'קוב. כשעה לפני תחילת המשחק כבר עמדנו, אז היינו לא יותר מ1000 ראשים, ושרנו. שרנו עד ששכנו איך לדבר. במשחק האחרון של אותה עונה ארורה (הטימברס סיימו בתחתית הטבלה) חלק מהאוהדים הדליקו משואות. אני ואורי הברווז התבקשנו נדחפנו להיות  pile in the aisle- מערום במעבר- שחסם את הסדרנים. מאז גם אנחנו חולי נפש וטימברס.

אז ביום חמישי (טכנית כבר יום שישי) מחצות הלילה עד 2 לפנות בוקר, בין אם אתם נמצאים בבית או בדרכם ל'לילה הלבן' של תל אביב, תעבירו לתחנה של רדיו אמצע הדרך ב90FM (ואם אין ברשותכם רדיו אז אפשר לשמוע את התחנה גם באתר שלה http://www.90fm.co.il/) אתם מוזמנים להאזין לשני אוהדי ליברפול מנתחים את הרגש העיקרי של אוהדי הקבוצה מהצד הנכון של נהר המרסי כבר יותר מ20 שנה.

אז תודה רבה לבני תבורי ולהזדמנות שהוא נותן לי ונסיים בשיר שאמנם לא היה ביום חמישי אבל נותן טעימה קטנה מדברים שכן יהיו

האם נראה שלטים דומים לגבי הNBA באוקטובר?

מן הסתם אני לא רוצה שביתה בעונה הבאה. אני גם מבין שכל ההסכמים החדשים מיועדים להגן על הבעלים מהטמטום של עצמם ושאי אפשר להאשים את השחקנים בכך שהסכימו לקבל חוזים מנופחים כאלה. ויש כמובן את הבעיה של הקבוצות מהשווקים הקטנים שלא מאמינים שהם יכולים לעשות כסף גדול כמו הקבוצות מבוסטון, ניו יורק ולוס אנג'לס (אני דווקא חושב שבעזרת ניהול נכון הכל אפשרי).אבל בגדול, אם השחקנים לא ירדו מהעץ שטיפסו עליו, והם כבר קיבלו מספר הזדמנויות לעשות זאת, אין לנו ברירה אחרת. בשביל להציל את הענף הזה לתמיד צריך להראות לשחקנים שזאת גם אחריותם להציל את הספורט הזה. אם שביתה היא הדרך היחידה להסביר את זה לשחקנים, אז צריך להשבית את הליגה. זה כואב? מאד. זה הכרחי? מסתבר שכן.

1. 6 דולר – זה מה שמבדיל בין הנקניקיות בתוך הגארדן לאלה שנמכרות 10 מטר מהכניסה אליו.
2. 6  מליון דולר לשנה – זה מה שמבדיל בין ד'אנטוני לאוהד הניקס שישב לידי במשחק מול המג'יק וצעק "RUN" בכל פעם שהכדור הגיע לשחקן ניקס.
3. ארתור בלוך צריך להוסיף את זה לחוקי מרפי: ככל שתשב קרוב יותר לפרקט כך הסיכוי שהמצלמה שלך לא תעבוד כראוי או תשכח בבית גבוהים יותר. בדראפט כשכל נבחר עבר ליד הכסא שלי הזום החליט לדפוק נפקדות ואז לפתע נגמרו הסוללות. באימון הפתוח של הניקס כשאני יושב בשורה השלישית 2 צילומים יצאו בסדר, השאר יצאו מפוקסלים לגמרי. במשחק מול ממפיס, ביום של הסופה הכבדה ביותר בניו ג'רזי בעשור האחרון, ישבתי בשורה השמינית על קו האמצע (6 דולר)- המצלמה ישבה על שולחן האוכל בבית. מצד שני, מי באמת רוצה תמונה של זאק רנדולף מכל כך קרוב
4. אפרומו ממפיס – זה לא אשמתו שקהל הכדורסל האמריקאי כל כך לבן ושמרן אבל אין ולא יהיה אי פעם שחקן ברמה של רודי גיי שימכור כל כך מעט חולצות. אולי שווה לבעלים לשקול מעבר זמני לסן פרנסיסקו בשביל להגדיל קצת את ההכנסות.
5. אף אחד, אפילו לא הסינים והפורטו ריקנים, לא  נשאר לראות את המשחק השני של המפגש הכפול בין צרפת וארה"ב ופורטו ריקו-סין.
6. אפילו טוני פארקר ואווה לונגוריה לא מוגנים מפני מצלמת הנשיקות במדיסון סקוור גארדן.
7. אתה יודע שאתה באמריקה כשעל המסך מופיעה תמונה של טיירי הנרי והאמריקאי לידך שואל – מי זה?
8. אם אבא שלך הוא הבעלים של חיפה היט הסיכויים שלך לנגן את ההמנונים באולם של הניו ג'רזי נטס  ולראות את קליפ היומולדת שלך מוקרן על הג'אמבוטרון במשחק ידידות קדם עונתי גבוהים לפחות פי מליון אחוז מהאדם הממוצע. מצד שני, זה לא שמישהו באמת הולך להיות שם בשביל לראות את זה.
9. אם אתם לא מצליחים למלא את האולם במשחק הפתיחה מול קבוצת פלייאוף אל תבלבלו לי את השכל שאתם עיר אוהבת כדורסל. כן, אני מדבר עליכם אוהדי הניקס.
10. עוד סימן שהליגה שוויונית – בתגרה בין אוהד וקמע שניהם יורחקו מהמגרש.
11. אם אתה מוצא את עצמך במשחק בין הנטס והפייסרס בפברואר – מזל טוב, אתה פנאט NBA  אמיתי. וכן, סביר להניח שאתה נראה לא פחות חנון משאר 150 האנשים איתך באולם.
12. אין דבר בליגה שמוציא אוהדים מהכסאות מהר יותר מהתחלת מתפרצת של הקליפרס. אם בילי קריסטל קורא את המשפט הזה יורדת לו דמעה של אושר.
13. אם חשבת שאוהדי הסיקסרס לא יכולים להתפרע יותר ביציעים במהלך משחק פלייאוף מול ההיט חכה עד שעל המסך הענק יופיע הבחור ששוקל 250 קילו ללא החולצה ויפגין את כישורי ריקוד הרובוט שלו.
14. רק ההתלהבות והריקודים של רוני טוריאף עם המעודדות של הניקס לפני שמקריאים את החמישיות שווה 80% ממחיר הכרטיס לגארדן. את שאר התמורה מקבלים כשהניקס בפיגור 20 הפרש והלשון של אוהד הניקס השיכור התורן שלידך משתחררת.
15. אחרי ביקור במשחק בין הניקס לסלטיקס אתה מבין שמה שאוהדי הניקס מרגישים כלפי לברון הוא בוז קל לעומת מה שהם מרגישים כלפי כל מי שלובש משהו שאפילו מזכיר צבע ירוק. זה כמובן לא הפריע להנהלת הניקס להלביש את הקבוצה בירוק מזעזע במשחק הכריסמס.
16. אוהדי בלייזרס במשחקי חוץ לא מחליפים כיפים, רק מבטים עמוקים של כאב.
17. אם חשבתי ששווה לסבול את הכדורסל של ההוקס במשך שעתיים רק בשביל לראות את ג'וש סמית' – טעיתי. מצד שני, זה לא מתקרב לסבל שחוויתי כשבאתי לראות את כספי במדי הקינגס בפרודנשיאל סנטר.
18. אומרים שדברים נראים טוב יותר מרחוק. אולי כדאי לאנשי הגארדן לחשוב על בניית יציעים גבוהים הרבה יותר – גם מהשורה הלפני אחרונה באולם ההגנה של סטודמאייר נראית זוועה.
19. לפחות 5000 כרטיסים למשחקי הנטס נקנים בגלל האפשרות לראות את סשה וויצ'יץ' וקריס האמרפיס מריה שארפאובה וקים קארדשיאן.
20. מעט מאד דברים מרגשים אוהד NBA  כמו להגיע למשחק ולגלות שאחד השופטים הוא דיק בוואטה.
21. מעט מאד דברים מעצבנים אוהד NBA  כמו להגיע למשחק ולגלות שאחד השופטים הוא ג'ואי קרופורד.
22. תחשבו כמה ואן סטן ואן גנדי מעצבן אתכם. עכשיו, תכפילו את זה פי 50 ותקבלו חצי מהסבל שהוא גורם לשופטים במשך 48 דקות כשהוא בוכה להם באוזן.
23. אם הוליווד מחפשים את השחקן הבא לתפקיד 'הגרינץ' שגנב את הכריסמס' כדאי להם להביט בתמונה הבאה:

בניגוד לג'ים קארי, יואקים נואה לא צריך לעשות פרצופים בשביל להפחיד ילדים קטנים.

********************************************************************************

למי שעוד לא קרא את הטור של זאב אברהמי על נוביצקי בדה באזר- חובה לקרוא:

http://debuzzer.com/avrahami/4266

אבל לא רק לעניים אנחנו צריכים ויכולים לדאוג אלא גם לסדר הציבורי. דוגמה מצויינת נותן לנו הפרפורמר הקנדי המצויין מייקל בובל (Micheal buble). בובלה הוא בן ונקובר, קנדה וככזה הוא חובב הוקי מושבע. אחרי שקפץ לונקובר לצפות במשחק 7 של גמר הNHL בין הקאנוקס לברוינס הוא נגעל לראות את המהומות שעוררו החוליגנים הקנדים (אוקסימורון, אם אני יודע לזהות כזה). בובלה שהתעצבן על הנזק התדמיתי שנגרם לעיר הנפלאה הזאת כתוצאה מאותו קומץ חוליגנים שילם במיטב כספו על מודעות הקוראות להודיע למשטרה ולמעשה להסגיר את אותם ערסים חיוורים ומזוקנים שאין בינם לבין אהדת ספורט מאומה. הרי מדובר בעבריינים, במלוא מובן המילה, שכל מטרתם בחיים היא להשמיד במקום ליצור, להרוס במקום לבנות ולחרב בשניות את מה שאחרים הקימו במשך שנים. בובלה מבין טוב מאד שזאת אחריותנו כאזרחים שרוצים להנות מהחיים ומביטחון אישי באופן כללי ומתרבות הספורט בפרט לדאוג למיגור המעשים המתועבים הללו.

ונקובר היא כנראה העיר הכי ליברלית ביבשת אמריקה (כולל, הצד הדרומי שלה) והקנדים הממושמעים כבר הרימו את הכפפה של בובלה והמשטרה שגם היא ביקשה את עזרת הציבור. אלפי צילומים וקטעי וידיאו נשלחים על ידי אזרחים קנדים במטרה לעזור למשטרה לעצור את החוליגנים שחלקם אפילו דאגו להסגיר את עצמם בידיעה שזה יפחית את עונשם. ככה, חברים וחברות יקרים, יוצרים שינוי.

גבר גבר הבובל'ה הזה

אני לא יכול לחשוב על אירוע ספורט בשנים האחרונות שבהם היה לי יותר עניין במה יעשו המנצח והמפסיד בסיום כמו במשחק בין ניקולאס מאהוט וג'ון איזנר בסיבוב הראשון של וימלדון 2010. למי שהספיק לשכוח, מדובר במשחק הטניס הכי ארוך בהסטוריה (11 שעות ו5 דקות שהתפרסו על 3 ימי משחק) ובנוסף נשברו 6 שיאים נוספים כולל מספר המערכונים הגדול ביותר (183), המערכה הארוכה ביותר (המערכה החמישית שוחקה על פני יותר מחמש שעות), מספר האייסים הגדול ביותר לשחקן (איזנר, 113).

ביום שלישי הקרוב איזנר ומאהוט יפגשו שוב בסיבוב הראשון של וימבלדון. אני בספק שהמשחק הפעם ימשך יותר מארבעה מערכות כי יחסי הכוחות עדיין נוטים לטובת הענק האמריקאי שההגשות האדירות שלו הופכות ליתרון גדול מאד על הדשא. בכל זאת, אני אעודד את מאהוט כי אני לא חושב שאי פעם ריחמתי על שחקן אלמוני כמו שעשיתי אשתקד ברגע הזה:

אם אתם זוכרים פוסט מוקדם יותר שלי, ממש לפני המשחק השלישי – טענתי שמי שינצח את המשחק ההוא וכנראה את הסדרה הוא זה שיגיב טוב יותר לשינויים וציינתי את וייד כזה שיכול להטות את הכף כי הוא כבר יודע איך לנצח אליפויות. זה לא שטעיתי לגבי וייד, בסופו של דבר הוא היה העקבי ביותר בסדרה עד לרגע שבו מיאמי זרקו את המגבת. כן טעיתי שנתתי לו יותר קרדיט למה שיכול לקרות על הפרקט מאשר שנתתי למאמנים.

משחקים 2, 3 ו-4 הוכרעו בשניות הסיום וראינו בנוסף להגנת פלייאוף רגילה (שום דבר יוצא דופן אם תשאלו אותי) גם כדורסל התקפי משמעם ובלתי יצירתי. נדמה ששני המאמנים הסתמכו על השבלונה של רוטציה קבועה בת 7-8 שחקנים ולא יותר. במשחק חמש קרה השינוי המבוקש – קרלייל זרק למגרש את כל מה שהיה לו (מלבד  סטויאקוביץ' שיכול לבוא בטענות רק לעצמו על כך שלא מדברים עליו במושגים של ריי אלן וקורי ברואר שאי שיתופו הוא עדיין תעלומה בשבילי). לעומת זאת, ספואסלטרה שיחק בשמרנות ושמר את המחליפים שלו על רצועה קצרה. עד שכבר הכניס את אדי האוס במשחק השישי הוא הוציא אותי מיד אחרי שתי החטאות. והרי אדי האוס הוא שחקן שנותן הרבה מעבר לנקודות – הוא גיימר בשני צידי המגרש שמביא לך בדיוק את המהלכים המפתיעים שיכולים לשנות מומנטום וגם כשהוא לא פוגע הוא מחייב הגנות שזוגרות בצבע לשים לב אליו כשהוא עומד מחוץ לקשת. האוס יכל לפתוח את הפלונטר בהגנה לחדירות של ג'יימס ווייד.

קרלייל היה מרשים מאד באופן לקיחת פסקי הזמן שלו לאורך כל הסדרה. הוא תמיד לקח אותם בזמן ותמיד היה רגוע. הוא דאג לציין את הדברים שכן עובדים מצויין כמו ההגנה בשביל ששחקנים לא ישכחו מההוראות הקודמות ונתן הוראות ספציפיות יותר. כשמאמן משדר רוגע כזה בסיום משחקים הוא בעצם מראה (במקרה הזה לפחות) שקודם כל הוא מכיר את חומר השחקנים שלו (במקרה של המאבס – שחקנים מנוסים למדי) ושבעצם הכל הולך לפי תוכנית המשחק. אפשר לראות שקרלייל למד היטב מהזמן שלו בסלטיקס על לארי בירד כשתחת קיי.סי ג'ונס הם זכו באליפות ב1986 (וכנראה שלמד גם מההפסדים ללייקרס ב85' ו87').

בשורה התחתונה, ההימורים של קרלייל לא היו גדולים כל כך – הוא שלח שחקנים מהספסל לדקות זמן ארוכות אבל למשימות ספציפיות שידע שהם מסוגלים לעשות. מול ספואלסטרה שהמשיך להציב שחקנים בעמדות שלאו דווקא התאימו להם בשיטה שקבע מראש ולא עבדה יותר מידי טוב מלכתחילה. האם דקות של איגלאוסקאס שבהם היה יוצא לפינות ומאלץ את צ'אנדלר לרדוף אחריו היו יכולים להטות את הכף לטובת מיאמי? גם אנחנו וגם ספואלסטרה\ריילי לא נדע את התשובה לכך לעולם.

משטרת הצדק של עולם הספורט, מחזור 2011

לא אחת...

עד שאסדר את המחשבות שעולות לי בראש (ומתוכנן גם פוסט סיכום עונה) קחו מילים של הוגה דיעות מוכר. ללברון מג'ון:

Life is what happens to you while you're busy making other plans

לילה טוב!