הרבה פעמים כשאני מזפזפ בין ערוצי הספורט אני עוצר על הערוץ שמשדר את רמת המתח הגבוהה ביותר. זאת אומרת שאם מול הדקות הראשונות של בארסה-ריאל משדרים בערוץ אחר את המערכה המכרעת של משחק בדמינטון אני אשאר לראות את הסיום לפני שאחזור לכדורגל. יש לי סוג של פאטיש לצפות באנשים מביעים רגשות ואני בטוח שאני לא חובב הספורט היחיד בעולם שצופה בספורט בצורה הזאת. ה-NBATV נהג בערבי שלישי ושישי, בהם נערכו מחזורים של 10-12 משחקים, לשדר תוכנית אולפן עם מיטב פרשני הכדורסל של הערוץ (לרוב שריל מילר וסטיב סמית'). הפרשנים דיברו על החדשות החמות בליגה ותוך כדי עברו ממשחק למשחק כשהם דואגים שלעולם לא נפסיד את דקות הסיום. מין שירים ושערים שכזה לחובב הליגה הטובה בעולם רק בלי אינשטיין ודבורין המעצבנים ועם פרסומות במקום השירים. אפילו בימים שבהם יכולתי לצפות במשחק שלם של הלייקרס בערוצים אחרים העדפתי את התוכנית המדוברת.
אני לא יכול לחשוב על אירוע ספורט בשנים האחרונות שבהם היה לי יותר עניין במה יעשו המנצח והמפסיד בסיום כמו במשחק בין ניקולאס מאהוט וג'ון איזנר בסיבוב הראשון של וימלדון 2010. למי שהספיק לשכוח, מדובר במשחק הטניס הכי ארוך בהסטוריה (11 שעות ו5 דקות שהתפרסו על 3 ימי משחק) ובנוסף נשברו 6 שיאים נוספים כולל מספר המערכונים הגדול ביותר (183), המערכה הארוכה ביותר (המערכה החמישית שוחקה על פני יותר מחמש שעות), מספר האייסים הגדול ביותר לשחקן (איזנר, 113).
ביום שלישי הקרוב איזנר ומאהוט יפגשו שוב בסיבוב הראשון של וימבלדון. אני בספק שהמשחק הפעם ימשך יותר מארבעה מערכות כי יחסי הכוחות עדיין נוטים לטובת הענק האמריקאי שההגשות האדירות שלו הופכות ליתרון גדול מאד על הדשא. בכל זאת, אני אעודד את מאהוט כי אני לא חושב שאי פעם ריחמתי על שחקן אלמוני כמו שעשיתי אשתקד ברגע הזה:
סביר להניח שאת האליפות הזאת יזכרו יותר בגלל תחושת הצדק הכפולה שהיא מביאה איתה מאשר כל דבר אחר – גם אליפות לקבוצה שהתנהלה העונה למופת וגם השפלה פומבית לארכינבל של הליגה. אבל, לטבעת של המאבריקס תהיה חשיבות גדולה בהרבה אם נסתכל על הדרך שבה היא הושגה או יותר נכון מה שקרה אחרי משחק 4.
אם אתם זוכרים פוסט מוקדם יותר שלי, ממש לפני המשחק השלישי – טענתי שמי שינצח את המשחק ההוא וכנראה את הסדרה הוא זה שיגיב טוב יותר לשינויים וציינתי את וייד כזה שיכול להטות את הכף כי הוא כבר יודע איך לנצח אליפויות. זה לא שטעיתי לגבי וייד, בסופו של דבר הוא היה העקבי ביותר בסדרה עד לרגע שבו מיאמי זרקו את המגבת. כן טעיתי שנתתי לו יותר קרדיט למה שיכול לקרות על הפרקט מאשר שנתתי למאמנים.
משחקים 2, 3 ו-4 הוכרעו בשניות הסיום וראינו בנוסף להגנת פלייאוף רגילה (שום דבר יוצא דופן אם תשאלו אותי) גם כדורסל התקפי משמעם ובלתי יצירתי. נדמה ששני המאמנים הסתמכו על השבלונה של רוטציה קבועה בת 7-8 שחקנים ולא יותר. במשחק חמש קרה השינוי המבוקש – קרלייל זרק למגרש את כל מה שהיה לו (מלבד סטויאקוביץ' שיכול לבוא בטענות רק לעצמו על כך שלא מדברים עליו במושגים של ריי אלן וקורי ברואר שאי שיתופו הוא עדיין תעלומה בשבילי). לעומת זאת, ספואסלטרה שיחק בשמרנות ושמר את המחליפים שלו על רצועה קצרה. עד שכבר הכניס את אדי האוס במשחק השישי הוא הוציא אותי מיד אחרי שתי החטאות. והרי אדי האוס הוא שחקן שנותן הרבה מעבר לנקודות – הוא גיימר בשני צידי המגרש שמביא לך בדיוק את המהלכים המפתיעים שיכולים לשנות מומנטום וגם כשהוא לא פוגע הוא מחייב הגנות שזוגרות בצבע לשים לב אליו כשהוא עומד מחוץ לקשת. האוס יכל לפתוח את הפלונטר בהגנה לחדירות של ג'יימס ווייד.
קרלייל היה מרשים מאד באופן לקיחת פסקי הזמן שלו לאורך כל הסדרה. הוא תמיד לקח אותם בזמן ותמיד היה רגוע. הוא דאג לציין את הדברים שכן עובדים מצויין כמו ההגנה בשביל ששחקנים לא ישכחו מההוראות הקודמות ונתן הוראות ספציפיות יותר. כשמאמן משדר רוגע כזה בסיום משחקים הוא בעצם מראה (במקרה הזה לפחות) שקודם כל הוא מכיר את חומר השחקנים שלו (במקרה של המאבס – שחקנים מנוסים למדי) ושבעצם הכל הולך לפי תוכנית המשחק. אפשר לראות שקרלייל למד היטב מהזמן שלו בסלטיקס על לארי בירד כשתחת קיי.סי ג'ונס הם זכו באליפות ב1986 (וכנראה שלמד גם מההפסדים ללייקרס ב85' ו87').
בשורה התחתונה, ההימורים של קרלייל לא היו גדולים כל כך – הוא שלח שחקנים מהספסל לדקות זמן ארוכות אבל למשימות ספציפיות שידע שהם מסוגלים לעשות. מול ספואלסטרה שהמשיך להציב שחקנים בעמדות שלאו דווקא התאימו להם בשיטה שקבע מראש ולא עבדה יותר מידי טוב מלכתחילה. האם דקות של איגלאוסקאס שבהם היה יוצא לפינות ומאלץ את צ'אנדלר לרדוף אחריו היו יכולים להטות את הכף לטובת מיאמי? גם אנחנו וגם ספואלסטרה\ריילי לא נדע את התשובה לכך לעולם.
אין לי יותר מידי מה לומר על קטע השיעולים של וייד ולברון שאני בטוח שכבר יצא לכם מכל החורים אבל אומר רק דבר אחד – לדוויין וייד יש מזל משולש; א. לברון ג'יימס ימשוך אליו יותר אש מהתקשורת גם עם יעמוד בין ברני מיידוף לבין דומיניק שטראוס-קאהן, ב. הוא נולד עם חיוך של מלאך, ג. הוא כבר זכה באליפות (אם זה מזל או לא זה כבר תלוי בדעתכם על תצוגת השיפוט של גמר 2006). כי אם התקשורת הייתה יותר אובייקטיבית (מותר לחלום, לא?) וייד היה מקבל על הראש לא פחות מג'יימס העונה. את זה שג'יימס הוא לא גאון הדור כבר הבנו וההתנהגות שלו בהתאם. אבל זה דווקא וייד שמתבכיין לתקשורת בכל הזדמנות ודורש שיאהבו אותו ורגע לפני שנדלק עליו הזרקור הוא מזנק לצל של ג'יימס ונותן לו לספוג את כל האש. אין ספק – חבר אמיתי. מי היה מאמין שבסוף השנה אני אפתח חיבה מסויימת לכריס בוש, המגלומן השלישי במיאמי היט, שלפחות מול התקשורת יודע להראות אנושי. וייד, למי שעקב אחריו בעין אובייקטיבית מקרוב, הראה כמה אדם יכול להיות צבוע ואגואיסט אפילו לחבריו הקרובים שבלעדיהם לא היה נמצא איפה שהוא עכשיו (מישהו פה חושב שבלי ג'יימס מיאמי היו רחוקים היום שני נצחונות מאליפות?). גם הנסיון שלו להוציא אותנו כמטומטים עם תירוצים של "באמת השתעלתי" הוא לא פחות מעלוב.
המשלוח השבועי של ניירות טישו לביתו של וייד. ככה זה שבוכים בכל פעם שמישהו לא אוהב אותך
לברון ג'יימס ונייק הוציאו בתחילת השנה פרסומת נוראית בה ג'יימס כאילו שואל את דעתנו מה אנחנו חושבים שהוא צריך לעשות. זאת לא הייתה פרסומת נוראית לנייקי שכן מכירות הנעליים והציוד שלה רק קפצו אחריה מה שגם אומר שזאת לא הייתה פרסומת גרועה לכיס של ג'יימס. אבל זאת הייתה פרסומת נוראית לתדמית של ג'יימס והרמה להנחתה לכל מבקריו.
אם ג'יימס עדיין שואל את עצמו מה הוא צריך לעשות, ומכיוון שאיום השביתה עדיין מעלינו יש סיכוי שיהיה לו הרבה זמן פנוי בשביל זה, התשובה היא – לך לאולם הכדורסל הקרוב לביתך ותתאמן! לא ברייאנט, לא מג'יק, לא בירד ובוודאי לא ג'ורדן לא הפסיקו לפתח את משחקם גם כשהיו בשיאם. ג'יימס, כמו ילד בן טיפש עשרה, עדיין חושב שהוא בן אלמוות ולא מבין שעוד כמה שנים היתרון הפיזי שלו ישחק ויעלם מול חיות צבא כמו גריפין ודור השחקנים הסופר אתלטי הבא. מה ג'יימס יעשה אז?
אם תשאלו אותי, הבריחה של ג'יימס מהרגעים המכריעים של המשחק הרבה פעמים נובעים מזה שהוא פשוט לא מגוון התקפית. דאלאס היא קבוצה מאומנת הגנתית הרבה יותר ממה שאנשים (כולל אני) פה חשבו. הם עוברים לאזורית, מצופפים בצבע ויש להם את קיד, בריאה, סטיבנסון וטרי ששולחים ידיים זריזות ומסוגלים להוציא כדורים ממי שנכנס לצבע. ומתחת לסל מחכים המרפקים של מריון והידיים הארוכות של צ'אנדלר. ברגע שג'יימס ישפר עוד את הקליעה ויפתח מהלכים בפוסט לא רק שיהיה קשה יותר לעצור אותו אלא גם יגדל אצלו הביטחון העצמי – שזאת כרגע נראית הבעיה הכי גדולה שלו.
ועוד עצה (ושיעור באיך להכניס ציטוט טוב אך לא כל כך קשור לפוסט) – אם הוא רוצה באמת רוצה שיעזבו אותו במנוחה, הגיע הזמן שלג'יימס על ה203 סנימטר וה115 ק"ג שלו יהיה את הבייצים להגיד לכל מבקריו את מה שבובי נייט הצנום אמר להם:
When my time on earth is gone, and my activities here are passed, I want them to bury me upside down, so my critics can kiss my ass!
פסטיבל הבירות ב"בית היין" שבקיבוץ מעברות, שמאורגן על ידי חברת ביר מאסטר, הוא אחד מאירועי הבירה החשובים של השנה. למי שלא מכיר, מדובר בפסטיבל שנותן במה אדירה לבירות בוטיק בארץ אך משמש גם כהזדמנות למבשלות גדולות יותר כמו פאולנר, ברוקלין, סאם אדאמס ואחרות להציג את היבוא החדש לארץ הקודש. בנוסף יש פעילויות שונות בנושא הבירה, מוזיקה חיה ואוכל. בעבר יצא לי אף לעבוד בספטיבל ולהעביר משחקי טעימות לקהל המבקרים. ביום חמישי נסעתי עם מספר חברים לבקר בפסטיבל שחגג 12. מעולם לא ראיתי את הפסטיבל מלא כל כך ונראה שבפעם הבאה יהיה צורך במרחב גדול בהרבה להכיל את הגידול האדיר במבשלת הבוטיק בארץ ואת קהל חובבי הבירות הנפלא שצומח כאן. בכלל, בישול הבירה הביתי בארץ נמצא בתנופה מתמדת.
הגענו יחסית מאוחר ובגלל העומס האדיר על הדוכנים הסתפקתי בטעימת 6 בירות שכולן היו נהדרות – פאולנר סאלבטור (לאגר שחור מסוג דאבל בוק-בעל אחוז אלכוהול גבוה יחסית), סיידר של ישרא-אייל, "ההודית המכוערת" של מבשלת רונן (IPA מצויין), "קאלבסקה" של מבשלת גופרס (בירה עם ניחוח של נקניק מעושן) ובירות בטעמי תות וחרובים של מבשלת בירבר שמוכרת את מוצריה גם בפאב ה"כצה" שבראשון לציון – הפאב הראשון שעבדתי בו אי פעם (אז עוד עבדתי במטבח). ברקע נגנה להקת "דלתות נפתחות מעצמן" המצויינת שירים של מאיר אריאל ולעיתים אפשר היה להשבע שמאיר אריאל עצמו עמד על הבמה ושר.
מאחר וזוגתי מזגה בירה באחד הדוכנים נשארתי לחכות לה עד שתסיים את העבודה בזמן שחבריי פרשו הביתה. אז התחילו דברים להשתבש. לפני שעזבנו את המקום חברתי חשה ברע והתחילה להקיא. זה נראה שהיא סובלת ממיגרנה והבנו שהיא לא יכולה לנהוג הביתה. המשימה נפלה עלי. למודאגים שבינכם ובצדק בעניין שתייה ונהיגה חשוב לי לציין שטעימות הבירה הן כוסות קטנות ושתיתי פחות מהמותר. כמו כן מהרגע שסיימתי לשתות את הכוס האחרונה ועד לרגע שהתיישבתי ליד ההגה עברו כמעט שעתיים. העניין הוא כזה – יש לי בעיה מסויימת לנהוג. מאז שהוצאתי רשיון לפני שמונה שנים נהגתי במכונית שלוש פעמים; כולן נסיעות קצרות ועירוניות כשהאחרונה שבהן הייתה לפני מעל לשנתיים – נהיגת אימון בחנייה ריקה פלוס נסיעה של 5 דקות בכביש ראשי באור יום. המקור לפוביית הנהיגה שלי היא תוצאה של תאונת דרכים קשה שעברה אימי לפני כ20 שנה שבמהלכה היא עברה מוות קליני. בקיצור, אני לא חובב גדול של מכוניות והנהגים הישראלים לא מעודדים אותי במיוחד לצאת אל הכביש. פה, לא ממש הייתה לי ברירה. האמת שלנהוג זה ממש כמו לנסוע על אופניים (ד"א, אני גם לא יודע לנסוע על אופניים) אבל עדיין, מדובר בנהיגה לילית במכונית שאני לא מכיר. בכל אופן, למרות שלא נהגתי כבר המון זמן ומעולם לא נסעתי נסיעה כה ארוכה בכביש מהיר הבאתי אותנו הביתה בשלום. בניגוד למה שלברון עושה בסדרה מול דאלאס עד עכשיו – שמתי את הפחדים בצד, לקחתי אחריות וביצעתי את מה שמצפים ממני במצבים כאלה. אוקיי, אוקיי, אני מודה, זאת הייתה מכה זולה מתחת לחגורה אבל אם הוא יכול לקעקע על עצמו שהוא נבחר שלא יתפלא שבוחרים בו בעיקר ללעג אם הוא לא מספק את הסחורה. עכשיו, מי שחושב שלברון נתקל בקשיים גדולים יותר על המגרש מנסיעה בין עירונית מיישוב באזור נתניה ליישוב באזור ראש העין כנראה מעולם לא היה צריך להיות מנווט על ידי בחורה שמאיימת להקיא בכל רגע שמתאגרת אותך לנחש למה היא מתכוונת כשהיא אומרת תפנה שמאלה (לפעמים זה היה לפנות שמאלה, לפעמים זה היה לעבור לנתיב השמאלי ולפעמים המשמעות הייתה להמשיך ישר).
ב4 בבוקר הדלקתי את ערוץ הספורט והתכוננתי לצפות במשחק החמישי בסדרה. דווקא אז התגלו שני דברים; א.הסתבר שחברה שלי לא סובלת ממיגרנה אלא מקלקול קיבה, ב. היא לא הקורבן היחיד. במשך שלושת השעות הבאות בילינו בשירותים לפי התור (אני אחסוך ממכם את הפרטים הצבעוניים) כשהבטן של שנינו מאיימת להתפוצץ. בשלב מסויים חשבתי להזמין אמבולנס אבל זה נראה די מגוחך להזמין אמבולנס לעצמך מה גם שממש לא היה לי חשק להתודד עם חדר המיון בזמן שהרופאים במדינה שובתים (בצדק!). אז, מידי פעם הצלחתי להגניב מבט בתוצאת המשחק אך לא יותר מזה. בפעם האחרונה יצאתי מהשירותים אחרי השלשה המכריעה של טרי, הסתכלתי על התוצאה והבנתי שהמשחק גמור.הלכתי למיטה ואיכשהו אפילו הצלחתי להרדם. דרך אגב, את הסיבה לקלקול הקיבה עדיין לא מצאנו אבל אני בספק שמדובר באחת מהבירות מאחר ואלכוהול מקולקל שלא על בסיס חלבי לא גורם לקלקול קיבה.
כמו שאתם מנחשים אין לי מסקנות חותכות מהמשחק מכוון שראיתי רק תקצירים וקראתי סטטיסטיקות וטורי דיעה של אחרים אבל זה לא מספיק מידע לבנות תיאוריה על המשחק. ובכל זאת, נדמה שהסדרה הזאת רחוקה מלהסתיים. אוהדי בוסטון יכולים לספר לכם היטב כמה יתרון של 3-2 בסדרת גמר יכול להתבטל מול שני משחקי בית של היריבה. מה שכן, הייתי מציע לדאלאס לזרוק את כל מה שיש לה כבר בפתיחת המשחק כמו שעשו במשחק האחרון בסדרה מול הלייקרס. אמנם ההיט היא לא קבוצה שנשברת בפיגור, כמו ששחקניה הוכיחו עשרות פעמים העונה, אבל במשחק הדחה נדמה לי שסף השבירה שלהם יהיה נמוך יותר – במיוחד מול יריבה מנוסה ונואשת לאליפות כמו הדאלאס מאבריקס.
רגע של גאווה – היום בבוקר כשחזיתי בתקצירים החברה ישבה לידי והסתכלה גם היא. כעבור מספר דקות היא אמרה את האמת הפשוטה ביותר – " זה פשוט נראה שדאלאס רוצים את האליפות הזאת הרבה יותר". עשרה מילים שמתארים את הסדרה הזאת יותר טוב מכל טור של 500 מילים שקראתם עד כה.
למי שפספס גם הוא את המשחק וגם למי שראה – הנה שבע דקות בגן עדן (אלא אם כן אתם אוהדי מיאמי):
טוב, הפוסט הזה הוא בהשראת המשחק – כלומר מבולגן לחלוטין.
דבר ראשון, לפני שאני שוכח, גם ואן גנדי וגם ג'קסון צרחו למאבס לעשות עבירה במהלך האחרון ולהפוך את זה למשחק של זריקות עונשין. זאת תמיד העצה במצבים כאלה אבל בNBA לא נהוג לעשות זאת. לג'קסון לבטח יהיו הזדמנויות בקרוב לעשות אותו דבר (בהחלט מגיע לו לקבל משרת אימון) – נראה אם הוא ילך לפי עצתו אז.
למשחק:
זה לא היה משחק לאניני טעם. ממש לא. אבל' זה גמר ועוד כמה שנים יזכרו איך זה נגמר ולא יותר מזה. אנחנו צריכים להיות מרוצים ששנתיים ברציפות אנחנו מקבלים אין סוף דרמה בגמר. מה עדיף, גמר כמו ב2009?
אני יכול לכתוב על לברון מה שהאחרים כותבים עליו באתרים האחרים – שהוא שוב נחנק בסוף. אבל אני מעדיף לחכות עד שהסדרה הזאת תגמר כי אם בשני המשחקים הבאים הוא יתפור 40 נקודות וההיט יקחו אליפות אני לא בטוח שיהיו מספיק כובעים לכולנו לאכול אותם. דאלאס מצידה עדיין במצב לא מזהיר. שוב היא פיגרה מרבית המשחק, שוב הייתה לה בעיה קשה בריבאונד ושוב יותר מידי שחקנים החטיאו זריקות פנויות. החדשות הטובות, אנחנו עכשיו בסדרה של הטוב משלוש. נצחון ביום חמישי והיא מגיעה למיאמי כשכל הלחץ יהיה על ההיט.
ציונים
מיאמי
וייד – 10, משחק שני רצוף שהוא הכי טוב על המגרש וגם ההחטאה מהעונשין ואיבוד הכדור בסוף לא יורידו מזה.
כריס בוש-6, נתן מחצית ראשונה מעולה ונעלם.
כל השאר- 4 ומטה. לברון השתעשע עם טריפל דאבל אבל לא הגיע למספרים כפולים בשום קטגוריה ובסוף ברח מאחרויות וזרק רק פעם אחת ברבע האחרון.
ספואלסטרה – 4. זה לא ממש נראה כאילו הוא מנסה להכניס את לברון למשחק.
דאלאס
נוביצקי - 8. למרות המחלה שזה אחלה תירוץ, היו לו רגעים מתים מידי שלקחו לו ריב' מתחת לאף
שון מריון – 6
צ'אנדלר – 6. אבל בחיית טייסון, תטביע חזק!
סטיבנסון- 6. שמר את המאבס במשחק במחצית הראשונה ונתן הגנה טובה מאד כששיחק.
כל השאר 4 (למרות שטרי וקיד מקבלים חצי נקודה בונוס על הגנה טובה ו3 חטיפות כ"א)
קרלייל – 4. יש לי ים ביקורת כלפיו. כרגע ההרגשה היא שיש לו יותר מזל משכל.
דאלאס חפרו לעצם בור יפה אבל ההרגשה אצלי כרגע שהסדרה הולכת למשחק 7 ושם הכל יכול לקרות. ועדיין, אם שמים לי אקדח לרכה אני מהמר על נצחון של מיאמי. לא שאני רוצה שזה יקרה אבל הסטונס כבר לימדו אותנו שאי אפשר לקבל את כל מה שרוצים. בעצם, אולי כשהיווד יחזור ומהינמי יחזור למקומו הטבעי – הרחק ממגרש כדורסל, היתרון יחזור לדאלאס.
ציונים:
מיאמי
וייד – 10 קוז'יס.
לברון- 6
בוש – 4.5 - (בונוס של חצי נק' על הבייצים לקלוע את סל הנצחון אחרי שמרבית המשחק הזריקות שהם הלחם והחמאה שלו פגעו בחישוק)
צ'אלמרס- 6
מילר, ביבי, האסלם, אנת'וני – 4
ספואלסטרה – 6. רק בגלל שהוא מתעקש על מייק ביבי במקום לפתוח עם צ'אלמרס ולהכניס את אדי האוס לעניינים
דאלאס
נוביצקי – 10
ג'ייסון קיד – 6 (9 נק', 9 אס', 6 ריב' – בגמר הפלייאוף, כשהוא בגיל של מתושלח)
צ'אנדלר – 6 (אם לא ההגנה שלו המשחק היה נגמר כבר ברבע השלישי)
מריון, טרי, סטיבנסון – 4
קרלייל – 4. ללכת לנביצקי זו חכמה קטנה. בשביל לנצח בגמר צריך בייצים ומידי פעם גם להמר.
לא מצאתי שום ציון שמתאים למהימני בדירוג שלי
מהינמי, מר עבירה לדקה
מסיבת העיתונאים כבר גורמת לי להתגעגע לשאק ופיל ג'קסון. אבל, אני שמח שריק קרלייק ונוביצקי מסכימים איתי שדאלאס לא יכולה להמשיך לרדוף ככה אחרי מיאמי. זה מעייף פיזית ומנטלית. קיד, נוביצקי (שגם רמז לחבריו לקבוצה שהוא צריך מהם סלים כשהוא משאיר אותם פנויים) ווייד נראים בטוחים בעצמם. כריס בוש הרבה פחות.
